עבודת חקר שחר

שואה בחינוך הפורמלי

מגישה: שחר מגן

 

 

מבוא

במסגרת לימודי תקשורת בבית סיפרי, וכחלק מעבודת הבגרות במגמה המעשית נתבקשנו לערוך עבודת חקר בנושא הקבוצתי שבחרנו, השואה בישראל.

עבודתי עוסקת בנושא לימודי השואה בבתי הספר בישראל, האם הם מספיקים והאם הם מספקים. בעבודתי אציג את הנושא ואת מחקרי על הנושא ואתמקד בעיקר במסעות לפולין אשר יוצרים כל שנה מטעם משרד החינוך.

בישראל, השואה היא נושא רגיש, ולא הרבה יודעים איך לגשת לנושא כה חשוב ללא מסגרת מסודרת שעל פיה יעבדו. רבים מן המורים להיסטוריה הם מבוגרים, ויש סיכוי שחלקם הם אף ילדים לשורדי שואה. לכן, במהלך השנים עברו לימודי השואה כמה תפניות טובות, וטובות פחות.

הרפורמה ששר החינוך דאז, שי פירון, קבעה שהלימוד על השואה יחשב כ- 30% מתוך ציון הבגרות בהיסטוריה, אחוז שעל פניו נראה כי נותן לנושא כה חשוב את המקום הראוי, אך לא כך כולם חושבים.
כתלמידת תקשורת באתי לבחון את העובדות ולהתעמת איתן ועם דעות חוקרים, לדבר עם תלמידים ומורים ובכך לבסס את עמדתי בנושא זה.

כדור שלישי לשורדי שואה, נושא שימור השואה וזכרה מאוד חשוב לי. עבודה זו היא אישית ביותר וחשובה לליבי, ועל כן הושקעו בה מאמצים רבים.

 

 

סקירת ספרות

בשנת 1979 החליט משרד החינוך להחיל את חובת הוראת השואה כפרק בלימודי ההיסטוריה בהיקף של 30 שעות בחטיבה העליונה בבתי הספר. בשנת 1980 התקבל תיקון לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, שהפך את השואה לנושא לימוד שחובת הוראתו מעוגנת בחוק חינוך ממלכתי. לפי החוק, את השואה אפשר להורות מכמה נקודות מבט: עיונית, רגשית, וחברתית. לפיו, השואה רלוונטית לתחומי דעת שונים כמו היסטוריה, ספרות, מחשבת ישראל ואמנות. חוץ מהוראת הנושא במסגרת לימודי ההיסטוריה בחטיבה העליונה, המשרד לא חייב את הוראתו בתחומי דעת נוספים. לאחר כמה שנים, מבדיקת תכניות לימודים העוסקות בהוראת השואה בכל המגזרים ובכל הגילים (הגיל הרך, בתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים והחטיבה העליונה) עלה שמשרד החינוך לא הכין תכניות לימודיות מחייבות להוראת השואה פרט לתכנית הלימודים בהיסטוריה בחטיבה העליונה, ובספרות – בממ"ד. המשרד לא הנחה את הגננות והמורים שעסקו בהוראת השואה ולא סיפק להם אמצעים פדגוגיים כדי להתמודד עם השאלות המורכבות הכרוכות בהוראת נושא רגיש זה. (דו"ח מבקר המדינה 2010 – בר נתן .ב. 2004)

לכן, באפריל 2014, חשף משרד החינוך את פרטי תוכנית "בשביל הזיכרון" ללימוד שואה החל מהגיל הרך. במסגרת הרפורמה שהוביל שר החינוך דאז, שי פירון, למעבר ל"למידה משמעותית", הוחלט על הגדלת נתח לימודי השואה. הפרק שבו יעמיקו התלמידים במסגרת לימודי מקצוע ההיסטוריה יהיה זה שיכלול את מלחמת העולם השנייה והיחס ליהודים בתקופה זו. בנוסף לזה, ימשיכו המורים ללמד נושאים אלה גם במסגרת תוכנית הלימודים הרגילה. פירון טען כי לפני הרפורמה, לימוד השואה מגני הילדים ועד חטיבות הביניים לא היה מוגדר; גננות, מורים ומנהלי בתי ספר הרגישו צורך לטפל בנושא לקראת יום השואה, אך לא הודרכו כיצד לעשות זאת. אנשי חינוך רבים דיווחו על מקרים שבהם ניסו לשוחח על הנושא או ללמד אותו, אך התלמידים הצעירים התקשו לעכל ולהכיל זאת. על רקע זאת, הסביר פירון, עלה הצורך בתוכנית מסודרת. על פי התוכנית, בתיכון יתקיים תהליך של העמקת הידע ההיסטורי במבט בין-תחומי תוך חיבור ושילוב עם נושאים ערכיים ודילמות העולות בנוגע לזהות יהודית ולמוסר אנושי. על התהליך החינוכי לאתגר את התלמידים לחשיבה מורכבת של אירועי השואה על ידי הצגת חומרים מגוונים ומנקודות מבט שונות. (ynet לימוד שואה מהגן – 2014 )

בנוסף לתוכנית הלימודים הקיימת, מתקיים כמעט בכל התיכונים בארץ מסע לפולין הקורה אחת לשנה. נסיעת קבוצת הנוער הראשונה לפולין קרתה בשנת 1983 על ידי התנועה הקיבוצית כחלק מהאירועים לציון 40 שנה למרד גטו ורשה, בנוסף ללימודי השואה בחינוך הפורמלי. כבר עם שובה של המשלחת הראשונה היה ניתן לראות כי למסע זה ערך חינוכי רב, וכך הפכו מסעות אלו לחלק אינטגרלי בבתי הספר בארץ. בשנת 1995 בגיליון 7 של ירחון יד ושם, כתב פרופסור אמנון רובינשטיין (רובינשטיין 1995), שר החינוך דאז, על החשיבות החינוכית של המסע; זוהי חוויה לימודית ורגשית עצומה, היא מחנכת לסולידריות יהודית, ציונות, דמוקרטיה והומנית. בנוסף טען רובינשטיין כי המסע הינו חלק מתוכנית לימודית וחינוכית מקיפה ומתמשכת, והמסע הוא שיא של תהליך חינוכי ארוך ומתמשך. במהלך מסע זה, מבקרים התלמידים במחנות השונים, באתרי הנצחה ורואים במו עיניהם את המקומות עליהם היו אמרים ללמוד בתוכנית הלימודים.

אך לדברי נילי קרן ("שימור הזיכרון בתוך השכחה" – קרן 2013) לימודים אלו הפכו במרוץ השנים ל"לא רלוונטים", "חסרי משמעות" או "משעממים" לעומת החוויה העמוקה, המשמעותית, המלמדת והמסבירה לה זוכים בני הנוער היוצאים למסע המורכב. קרן גם טוענת, כי מורים רבים אינם מהססים לראות במסע זה כתחליף ללימודי השואה בבית הספר. הסיור אינו מכין את התלמידים טוב יותר לבחינת הבגרות בהיסטוריה; ולטענתה, אנשי החינוך היו משכילים לעשות לו תכננו את הוראת השואה במסגרת לימודי ההיסטוריה הכללית של המאה ה- 20, כך שהסיור בפולין יתקיים רק לאחריה.

למרות החוק והלמידה המשמעותית, קרן (קרן 2013) חוזרת וטוענת כי היום יותר מאי פעם התחדד הגבול הדק שבין לימוד, להעברת חוויה. במסגרת הלימודים לא פעם שומעים התלמידים הרצאות ועדויות מפיהם של שורדי השואה המספרים את סיפוריהם האישיים; העדים והעדויות האישיות הופכים לכלי נוסף לקירוב אירועי השואה אל התלמידים, גם אם לא פעם עומדות העדויות בסתירה מוחלטת לעובדות ההיסטוריות. עדים אלה גם מתלווים לבני הנוער בסיורים לפולין ולא אחת הופכים להיות "ההיסטוריונים" של הסיור רק מתוקף העובדה ש"הם היו שם".

שורדי השואה הינם היהודים אשר שרדו את הרדיפה, הגירוש ורצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים, וכל עוד יכולים שורדי השואה לשפוך אור על אירועים מתקופת השואה, אין זה נכון, אפילו מבחינה מחקרית, לשלול את תקפותן של עדויות אך ורק משום שהן ניתנות לאחר זמן כה רב. (קרן 2013) במקרים רבים ניתן לאשש סיפורים אלה בעזרת מקורות נוספים. אולם לימוד אירועי השואה כחלק מלימודי ההיסטוריה מחייב את הלומדים לבחון את התזות ההיסטוריות ולהבינן, גם אם כתוצאה מכך ייחשפו סתירות בינן לבין סיפורים אישיים של ניצולי שואה, שבהקשרים אחרים כה ריגשו את התלמידים. ולפיכך, אם אנו חותרים ללימוד אמיתי ומשמעותי, מן הראוי להחזיר את השואה אל שיעורי ההיסטוריה, אל תולדות המדינות, העמים, המשטרים ובני האדם שהיו שותפים לאירוע המורכב והקשה כל כך שחווה המין האנושי וחווה העם היהודי.

 

 

טור אישי

הדור של שורדי השואה הולך ונעלם! זוהי לא השערה וזה גם לא ניחוש, זו עובדה. בכל חודש נפטרים כאלף שורדי שואה כתוצאה מזקנה או ממחלות, ובכל שנה יותר מארבע עשר אלף שורדים נעלמים מחיינו, ואיתם, גם ההיסטוריה. כנכדה לזוג שורדי שואה, זיכרונם עדיין טמוע במוחי, ואני יכולה לדקלם מה קרה בין השנים 1939-1945 בפולניה. הייתה לי ה"פריבילגיה" להכיר מקרוב את הסיפורים, את הזיכרונות וההיסטוריה; אך לא כך כולם.

במסגרת הלימודים לא פעם שומעים התלמידים הרצאות ועדויות מפיהם של שורדי השואה המספרים את סיפוריהם האישיים; העדים והעדויות האישיות הופכים לכלי נוסף לקירוב אירועי השואה אל התלמידים, גם אם לא פעם עומדות העדויות בסתירה מוחלטת לעובדות ההיסטוריות. במחקרים נוספה הטענה, כי מורים רבים אינם מהססים לראות במסע לפולין כתחליף ללימודי השואה בבית הספר. הסיור, המתקיים בין מחנות ההשמדה ואתרי ההנצחה, אינו מכין את התלמידים טוב יותר לבחינת הבגרות בהיסטוריה; ולכן, בנוסף להיסטוריה שאנו לומדים; על הורדוס והחשמונאים, על הקהילות היהודיות כחלק מתוך הערים באירופה, התעוררות התנועה הציונית כחלק מתופעת הלאומיות, וכמובן – המאבק על הקמת המדינה וסוגיות נבחרות מתולדות מדינת ישראל, מן הראוי שהבמה תינתן גם לאחד האירוע המכוננים ביותר בהיסטוריה היהודית.
אירוע זה, נדחק ברפורמה החדשה לכדי פרק העמקה ובחירה. כן, את השואה לומדים התלמידים כתת נושא לפני (או במצב שלי אחרי) הבגרות בהיסטוריה. האנטישמיות, מלחמת העולם השנייה, הטוטליטריות והשואה נבחרו להוות את הערכה החלופית למבחן הבגרות. ברפורמה החדשה הנושא הגדול הזה מחולק לארבעים ואחת תתי סעיפים, מבניהם התלמיד יוכל לבחור את הנושא הקטן עליו יחקור.

ארץ ישראל הינה כוך היתוך. שמונה מיליון אזרחים, מתוכם כמעט שישה וחצי מיליון יהודים הגרים וחיים את חייהם בישראל. יוצאי עדות המזרח, יוצאי אירופה, ברית המועצות ועוד, כולם חיים ביחד פה בארץ, ולכולם יש מכנה משותף, ההיסטוריה. נכון, אין זה אלא מבורך שלנושא חשוב שכזה ניתנו שלושים אחוז מציון הבגרות של התלמידים, אך כשאין הכוונה או לימוד כלשהו, אין לצפות מן התלמידים להעמיק לבד בנושא הקשה זה.

את לימודי השואה חייבים להכניס לתכנית הלימודים!!!

ההיסטוריה שלנו הולכת ונעלמת לנו מול העיניים! ללא תכנית לימוד מסודרת בה התלמידים ילמדו על השואה, בעוד כמה דורות כבר לא יהיה אזכור אליה. אסור לנו לדחוק אותה לפינה, כי עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל1.

נכון לכתיבת שורות אלו, דור שורדי השואה במשפחתי כבר נעלם. לא יעבור זמן רב עד שדור זה יעלם כליל. אנו חייבים ללמוד את לקחי השואה, ככל שניתן, בזמן שניתן לנו! אדוני שר החינוך, אל תדחק את לימודי השואה לפינה!

אני פונה אליכם חברי התלמידים. אל תתנו לזכר השואה ולקחיה להידחק לפינה! תדרשו ללמוד על זכר השואה ולקחיה לפני שיהיה מאוחר מידי!

________________________________________
1 – יגאל אלון – "מסך של חול" (הוצאת הקיבוץ המאוחד – 2012)

כתבה – "זה לא אמיתי"

המסע לפולין הוא חוויה סוריאליסטית,כלומר חוויה זו היא לא אמיתית במובן הפשוט של המילה.

זה לא אמיתי לראות את כל הביתנים, הדרגשים והגדרות החשמליות. איך אפשר להסתכל על יער סבוך, מלא בשיחים ופרחים ועצים ירוקים ולחשוב ששם, ממש שם במקום שבו את דורכת נרצחו מאות, אם לא אלפי אנשים; יהודים ולא יהודים. אתה הולך בעיירה ציורית באמצע שומקום, ושם.. שם אתה יודע שלחלק מן התושבים יש עבר נאצי. כן, כן, נאצי! המילה הזאת ששמעת עליה בשיעור היסטוריה פעם.

זה לא אמיתי לטייל ברחבות עיר סואנת, לעשות קניות במחירים מוזלים, לרקוד, לצחוק ולהינות באזור שנחרב כולו לאחר מרד של בני עמנו שנכלאו בגטו הגדול ביותר. ורשה כולה הוקמה מעפר ואפר לאחר שהצורר הנאצי החליט להשמידה. למעט אתרים בודדים שאותם המדריך מראה, ומוזיאון השואה הגדול' אין זיכרון למה שהתחולל שם.

זה לא אמיתי ללמוד על הורדוס, על החשמונאים, חורבן בית ראשון ובית שני והגלות, משם לדלג לעליות היהודיות, הרעיון הציוני והקמת המדינה ולשכוח את האירוע המכונן ביותר שידע העם היהודי. ונכון, משרד החינוך נתן לשואה שלושים אחוזים מסך ציון הבגרות המשוכלל בהיסטוריה, אך האם התלמידים באמת לומדים כאשר העבודה היא עבודה עצמית, ללא הנחיית מורה? האם באמת אפשר לסמן "וי" על הנושא הגדול שנקרא שואה כאשר הנחיית העבודה לתלמיד היא לבחור אחד מתוך ארבעים ואחד תתי הסעיפים שנתן משרד החינוך?

זה לא אמיתי להטיס חבורה של בני נוער מעל שלושת אלפיים קילומטר, לסבסד מלונות, דמי כניסה וביטוח, לעזור במלגות ולהשקיע כל כך הרבה כסף על תלמידים שלרוב לא מבינים בכלל את גודל חשיבותו של מסע שכזה. איך ניתן לשלוח תלמידים למסע לימודי חשוב שכזה ללא כל ידע מקדים? ללא הכנה?
נכון, ישנם המפגשים עם המדריך, עם הקבוצה והמחנכים. רואים סרטים, קוראים קטעים.. אך עד כמה באמת דברים אלו מכינים את התלמידים למראות הקשים?

זה לא אמיתי לראות את המראות הקשים. זה לא אמיתי לטייל בעיר בה נרצחו אלפים. זה לא אמיתי ללמוד היסטוריה ולא ללמוד על השואה.

זה לא אמיתי לצאת למסע לפולין ללא הכנה מוקדמת מתאימה.

דיון ומסקנות

בפרק זה אציג את המסקנות אליהם הגעתי במהלך העבודה ולאחר עשיית המחקר שלי, כתיבת סקירת הספרות, הטור האישי ויצירת הכתבה. בעבודתי אני עוסקת בנושא השואה ובעיקר התמקדתי בחינוך ולימוד השואה בבתי הספר התיכוניים.

השואה היהודית היא אחד האירועים המרכזיים והמכוננים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי ולכן לפני שהתחלתי את המחקר, הייתי כמעט בטוחה שלימוד נושא זה יהווה חלק משמעותי וגדול בתוכנית הלימודים, אך לא כך הדבר. לאחר מחקר ארוך שכלל בין היתר קריאה של תקנות במשרד החינוך, קריאה של ראיונות עם בכירים וחוקרים שכתבו על הנושא גם כן,הצגת הפתרונות שעלו לנוכח הבעיה וכתיבת דעתי האישית על הנושא, הגעתי למסקנה כי ברוב בתי הספר התיכוניים בישראל לימודי השואה אינם מספיקים ומספקים כלל.

בשנים האחרונות לימוד השואה קיבל את ה"כבוד" להוות 30% מציון הבגרות הכולל בהיסטוריה הממלכתית. על הנייר, מהלך זה נראה שמספיק בכדי להעצים את לימודי השואה בתיכונים אבל במבחן המציאות, שלושים אחוז אלו מסתכמים בעבודה יחסית קצרה על אחד (או שניים במקרה הטוב) מבין ארבעים ואחד תתי הנושאים שניתנו על ידי משרד החינוך. ברוב המקרים, התלמידים צריכים לעשות את העבודה הנ"ל לבד, וכך יוצא שרוב התלמידים לומדים בקושי על תת נושא אחד בתוך כל הנושא הגדול והחשוב הזה שנקרא שואה. בנוסף דיברתי גם על המסע לפולין ועל כך שהרבה מורים רואים את המסע לפולין כדרך להתחמק מן לימוד השואה בבית הספר וכך אנו מגיעים למצב בו תלמידים יוצאים למסע חשוב שכזה ללא ידע מקדים ובלי שום ערך למסע.

כתלמידת כיתה י"ב, כבר סיימתי את לימודי ההיסטוריה שלי בתיכון ונראה שאני כבר לא אוכל ללמוד על השואה מטעם בית הספר, אך אם תלמידי ישראל יתאגדו, ויראו כמה חשוב להם הנושא, אני מאמינה שביחד נוכל לשכנע את המערכת לתת לנושא חשוב שכזה את הכבוד והשעות המספקות ללימודו.

 

סיכום

במסע שלי לפולין כל פעם הוזכר נושא אחד: הזיכרון.

אם נלך במקומות מסויימים באושוויץ, נוכל לראות שמות ומספרים חרוטים על קירות הביתנים, על הלבנים ועל הקורות. בני עמנו ידעו כי הסוף קרב.. הם כבר הבינו מה יהיה גורלם. אך בעת משבר ומצוקה, הדבר היחיד שהניע אותם היה המחשבה על כך שישכחו אותם. הם חרטו את שמם ומספרם על הקירות בתקווה שאם יקרה משהו, לפחות יזכרו שהם היו שם.

בעבודתי הצגתי את שאלת החקר שלי – האם לימודי השואה במסגרת החינוך הפורמלי ובשיעורי היסטוריה בפרט מספיקים ומספקים. בסקירת הספרות שלי הצגתי טיעונים שונים מטעם אנשי חינוך, חוקרים ומסמכים שונים.

בנוסף, נגעתי גם בעיניין המסע לפולין מטעם משרד החינוך, והסברתי כיצד בתי ספר לוקחים אותו כמעין מובן מאליו בכל הקשור ללימוד השואה. בחרתי להכין סרט קצר על המסע הפרטי של אחת מחברותיי הטובות, והבאתי על הכתב את דעותי בכל הקשור למסע לפולין, לחינוך הפורמלי ולחיבור בניהם.

אני מאמינה כי בעזרת עבודה משותפת של בני נוער, נוכל להביא לנושא חשוב שכזה את ההכרה הראויה ובתקווה גם את השינוי. השואה; גורמיה, מהלכה והלקחים אשר נלמדו ממנה חייבים לעבור לכל אדם במדינתו. אין יותר אבסורדי מללמד את תולדות ישראל מראשית הימים ולדלג על האירוע המכונן ביותר בהיסטוריה היהודית (לפחות לדעתי).

על כך, אנחנו חייבים לשנות את המציאות הקיימת. בעוד כמה שנים כבר לא יהיו שורדי שואה לספר לנו ממקור ראשון. אנו חייבים לשמר את הזיכרון, אם לא בשבילנו ובשביל עתידנו, לפחות בשבילם.

 

 

בביליוגרפיה

1. בר נתן .ר. – הכנסת (2004) – משלחות בני נוער לפולין
2. דו"ח מבקר המדינה (2010) – הוראת השואה והנחלת לקחיה במערכת החינוך.
3. חוק החינוך הממלכתי (1953)
4. פירון .ש. (2014) – תוכנית לימודים – למידה משמעותית
5. קרן .נ. (נכון לשנת 2017) – שימור הזיכרון בתוך השכיחה
6. רובנשיטיין .א. (1995) – החברה הישראלית והשואה